נגישות

keyboard_navניווט בעזרת מקלדת


black_white

גווני שחור - לבן

color_reverse

צבעוניות הפוכה

readable_content

גופן קריא


font_big

גופן ענק

font_normal

גופן גדול

font_small

גופן רגיל (דיפולט)


סמן לבן גדול

סמן שחור גדול

הדגשת כותרות


reset_accessabilityביטול הנגישות


לקויות - אוטיזם דיור חוץ ביתי

חזרה לארכיון כתבות

מעבר לדיור חוץ ביתי בקרב אנשים עם תסמונת אספרגר/אוטיזם בתפקוד גבוה - קשיים וכשלים לעומת הצלחות ויתרונות.

אנשי המקצוע שליוו אותנו בפתיחת ההוסטל אמרו, שבכל מה שקשור לקליטת דיירים חדשים, יש להביט על התהליך כתהליך של שנה, דיברו איתנו על מושג של "שנת קליטה". 
בזמנו לא ירדתי לסוף דעתם, וחשבתי שהם קצת מגזימים. 
אולם היום, שנתיים וחצי לאחר פתיחת ההוסטל, אין לי מה לומר פרט לכך שהם צדקו לגמרי.

תהליך הקליטה במסגרת חוץ ביתית אינו יכול להיות מהיר. 
זה שינוי גדול מידי בכדי שיעבור מהר. צריך זמן, זמן והרבה סבלנות. 
כל מי שמכיר אנשים עם אוטיזם/אספרגר יודע, שאחד הדברים הקשים ביותר עבורם הוא שינוי. 
ואני לא מתכוונת בהכרח לשינויים גדולים, כל שינוי, אפילו הקטן ביותר מעורר תגובה. 
כך שאם באים לבחון את השינוי הענק שהם עשו בחייהם – הם עזבו את בית ההורים, ועברו לגור בהוסטל– אין פלא שתהיה לכך השפעה עצומה.

כאשר באים לדון במעבר לדיור חוץ ביתי, צריך, לדעתי, להבחין בין התקופה של השנה הראשונה של הקליטה, לבין התקופה שאחריה. 
השנה הראשונה קשה מאוד רגשית ותפקודית, הדיירים שעברו לגור בהוסטל התמודדו עם כל כך הרבה שינויים. 
הם ידעו לומר שהם רוצים לעבור להוסטל, הם ידעו לומר שהם עברו להוסטל כי הם רוצים יותר עצמאות והם ידעו לומר שהם עברו להוסטל כדי להכיר חברים. אבל, הרגשנו שהקושי הגדול ביותר הוא שהמעבר להוסטל חובה בתוכו עומס, שהפך להיות דבר מאוד משמעותי בחייהם בשנה הראשונה בהוסטל, אם לא אפילו הדבר המשמעותי ביותר. 
הם עברו למסגרת בה יש ציפיות, מטלות חדשות שהם מעולם לא נדרשו לעשות, דברים שצריך ללמוד, בסביבה חדשה ולא מוכרת, רחוק מהמשפחה, ועם עוד דיירים שצריך להתחשב ברצונם. מאתגר. 

לאט לאט יצרנו אמון, לאט לאט יצרנו ביחד שיגרה בהוסטל. ותאמינו לי שיגרה זה דבר נהדר. 
עם היווצרות השגרה ירד לאט לאט העומס. 
התמזל מזלם של הדיירים בהוסטל ולכולם יש תא משפחתי מעורב ותומך, שליווה את תהליך הקליטה ותרם המון להצלחתו. 
מצב זה איפשר לדיירים להתפנות להמשכו של תהליך הקליטה.
היום, אחרי שנתיים וחצי שההוסטל קיים, אני יכולה לומר שרוב הדיירים בהוסטל הפנימו את השינוי, מצב שמאפשר להם ליהנות ממה שהחיים בהוסטל נותנים: מגוון הפעילויות אחה"צ, מגוון החברים, תוכנית אישית, החיים בעיר תל אביב, הקשר השונה שנבנה עם המשפחה, הקשר שנוצר עם חברים בהוסטלים אחרים.

בתקופה זו הנושאים שמעסיקים את הדיירים גם השתנו. 
היום רבים בוחנים את אפשרויות התעסוקה, את גבולות העצמאות שלהם, את האפשרויות לקשרים אישיים ואפילו את אפשרויות המעבר לדיור קהילתי עצמאי יותר. 
אלו נושאים שמהווים אתגר מאוד גדול. הם רואים את עצמם חלק מהקהילה ומתמודדים עם השונות שלהם. 
מצב שמעורר לא פעם כעסים על השונות, או תסכול על הלקות התקשורתית, שמבדילה אותם ומקשה עליהם להבין או להיות חלק משאר האוכלוסייה. 
עם כל הקושי, אפשר לראות בכך גם הישג. הצלחה של הדיירים להרגיש מספיק בטוחים לבטא את עצמם, את הקשיים, להביט לעתיד ולשאוף לשינוי, להביע את רצונם ולהתאמץ להגיע לשם.

התהליך בכללותו לא היה פשוט. 
כמו כל תהליך בחיים יש עליות ויש ירידות. יש ימים יותר קלים, ויש ימים פחות קלים. אולם במבט על התהליך כולו, החשוב מהכל זה, שההוסטל הפך להיות לבית, מקום בטוח לגדול ולהתפתח.

מרים דיליאן
לשעבר מנהלת הוסטל בית אקשטיין ז'בוטינסקי

יעניין אתכם : בתי ספר ללקויות למידה | יעניין אתכם : קשיים רגשיים אצל ילדים