נגישות

keyboard_navניווט בעזרת מקלדת


black_white

גווני שחור - לבן

color_reverse

צבעוניות הפוכה

readable_content

גופן קריא


font_big

גופן ענק

font_normal

גופן גדול

font_small

גופן רגיל (דיפולט)


סמן לבן גדול

סמן שחור גדול

הדגשת כותרות


reset_accessabilityביטול הנגישות


חינוך רגיל או מיוחד?

חזרה לארכיון כתבות

חינוך רגיל או מיוחד?

מקסימום שילוב בחינוך הרגיל עם כל התמיכות האפשריות או בית ספר לחינוך מיוחד ללקויות למידה ובעלי הפרעות קשב וריכוז?

משתתפות בדיון: מיקי הירשפלד - לשעבר מנהלת חטיבת החינוך בבית אקשטיין, דקלה ויצמן-מן, מנהלת תחום חינוך איזור שרון-צפון

מיקי הירשפלד, לשעבר מנהלת חטיבת החינוך
לפני מספר ימים פגשתי במקרה את נ', בדרכו לעבודה. נ', חייל, עובד אחה"צ, היה תלמיד שלנו בבית ספר   תום, סיים בשנה שעברה , וסיפר לי בגאווה כי עבר את מבחן התיאוריה בנהיגה.

לא, הוא לא מתלהב ממה שעושה בצבא, אבל יסיים כמו שצריך. כן, היה לו מאד טוב בתום, לא, אין לא הצעות לשיפור. נ' המשיך וסיפר לי כי לא ניגש לבגרויות בגללו (כי לא רצה), למרות שבית ספר ניסה לדרבן אותו לכך. חושב ללמוד לבגרויות לאחר הצבא וכן רוצה עזרה לעשות זאת (ונעזור לו כמובן...).

לעיתים נראה כי לכאורה אין צורך בבתי ספר מיוחדים לתלמידים עם לקויות למידה ואז נשאלת השאלה מדוע יש כ"כ הרבה ביקוש לבתי הספר שלנו?
יש הגורסים שעדיף שיהיה עוד שלב בבית הספר הרגיל, לפני החלטה על המעבר לבית ספר לחינוך מיוחד - כיתת חינוך מיוחד לתלמידים עם לקויות למידה או כיתת חינוך מיוחד לתלמידים עם מאפיינים אחרים.
אני מאד מתלבטת מה נכון מבחינת שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים במערכת הרגילה. האם בכל מחיר  הדבר ישפר את איכות חייהם? שלב נוסף כזה לכאורה נכון, אבל חשוב לקחת בחשבון שאולי זה שלב נוסף בו יחווה התלמיד עוד כישלונות, שאפשר ורצוי לדלג עליהם (כי חווה מן הסתם כבר רבים כאלה בעבר...).
האם ניתן לחזות מראש למי זו באמת הזדמנות אמיתית להצלחה? האם העוצמה של קבוצת השווים בבית הספר והמעבר מהשוליים החברתיים למרכז, ההתמקדות, פיתוח המודעות העצמית ופיתוח המנהיגות העצמית (כפי שנעשה בבתי הספר שלנו), לא מעצימים יותר ומאפשרים סיכוי טוב יותר לאיכות חיים טובה יותר בהווה ובעתיד  (שהרי כיתת תלמידים עם לקויות למידה ו/או כיתת חינוך מיוחד בכלל, בבית הספר הרגיל, משאירה את התלמיד מחוץ ל main stream  של בית הספר וגם היא סטיגמתית)?

במהלך השנה, אירחנו בבתי הספר מנהלים ומפקחים ממשרד החינוך, ביניהם מר אהרון זבידה, מנהל מחוז חיפה, הגב' דלית שטאובר, מנהלת מחוז תל אביב, ועוד רבים חשובים ויקרים. גם ביקורים אלו וגם המפגשים האישיים שלי עם התלמידים והסיפורים האישיים שלהם על החוויות המורכבות  שחוו בעבר (הכואבות והמיותרות) והברק בעיניהם כאשר הם מספרים על חוויות ותחושות בהווה, הביטחון העצמי שלהם בדרך הצגת הדברים והגאווה בהצלחות, כל אלה מחדדים אצלי את השאלות הנ"ל וגם את התשובות.
התשובה האולטימטיבית שלי, נכון להיום, בסופה של עוד שנה, מתוך שמונה השנים שלי בארגון ומתוך ניסיוני במערכת החינוך לפני תקופה זו, היא, להמשיך ולתת מענה לצרכים של תלמידים אלו בדרכנו, לפעול באופן תמידי ועקבי למען איכות חיים טובה יותר עבורם  ולהמשיך ולאפשר לתלמידנו להשתלב בבתי ספר רגילים תוך קבלת התמיכות הנדרשות. 

אז אם לסכם את הגיגיי בנושא זה  אולי עדיף להשאיר במערכת הרגילה רק את התלמידים עם הצרכים המיוחדים, שניתן לאפשר להם איכות חיים גבוהה בכיתה רגילה, תלמידים שניתן לתת להם את התמיכות הנדרשות אחר הצהרים, לאחר שעות הלימודים.
ייתכן ובכלל צריך להפסיק לקרוא לבתי הספר "מיוחדים" ופשוט לקרוא להם בתי ספר כשאר בתי הספר ובכך לפתור את בעיית הסטיגמה שבמקרים לא מעטים מכתיבה גם מדיניות?

אנו שואפים לצמצם פערים ולצייד את תלמידנו באסטרטגיות למידה ומנהיגות עצמית כדי לאפשר להם לחזור למערכת הרגילה ו/או לסיים את הלימודים אצלנו ולהגיע מודעים ובטוחים יותר לצבא, לשרות הלאומי ולחיים אזרחיים, כאשר הם מצוידים בכלים למנהיגות עצמית.
כל עוד למערכת הרגילה אין את המשאבים (לא רק התקציביים...) אשר יאפשרו לתת מענה הולם לתלמידים עם הצרכים המיוחדים, לא ניתן להתבסס על ההנחה של  "שילוב בכל מחיר", שכן,  מי שיפגע מכך בסופו של דבר אלו אותם תלמידים שהוריהם אינם יכולים להשלים את התמיכות להן זקוקים, בשעות אחר הצהרים.

יעניין אתכם : סוגי לקויות למידה |יעניין אתכם  אבחון דיסקלרציה