נגישות

keyboard_navניווט בעזרת מקלדת


black_white

גווני שחור - לבן

color_reverse

צבעוניות הפוכה

readable_content

גופן קריא


font_big

גופן ענק

font_normal

גופן גדול

font_small

גופן רגיל (דיפולט)


סמן לבן גדול

סמן שחור גדול

הדגשת כותרות


reset_accessabilityביטול הנגישות


מחנכים עם ערך מיוחד - מתוך "ישראל היום"

חזרה לארכיון כתבות

מה גורם לאנשים מצליחים, באמצע החיים, להחליט שהם רוצים לעבוד עם התלמידים הכי מאתגרים במערכת החינוך? • סיפורם של כמה מהאנשים שבחרו לוותר על התנאים והמשכורות, לפנות לחינוך המיוחד, והפכו למנהלי בתי ספר בארגון בית אקשטיין

כתב: רן פוני



מימין: אודי ליפשיץ, מנהל חטיבת החינוך בבית אקשטיין, עם לוי, בן אריה ורגב
צילום: יהושע יוסף

 
ניצוץ הכוכבים הבוהק האיר את נתיבה של היאכטה הלבנה על פני הלילה השחור. על הסיפון, אי שם בלב ים, באזור האי קורסיקה, ישבו כמה גברים וניהלו שיחה מלב אל לב. שיחה שלימים תשנה את נתיב חייו של לפחות אחד מהם, רונן רגב (57), אז איש היי־טק בכיר.
לרגב, אפשר לומר, היה הכל. הוא נהנה, כפי שהוא מתאר, מ"משכורת מטורפת", ממשפחה חמה ואוהבת ומתפקידים מלאי משמעות, ובהם סמנכ"ל בחברת הטכנולוגיה קומברס ולאחר מכן מנכ"ל חברת טלדור תקשורת. 
"בתקופה ההיא היינו עוזבים את הכל פעם בשנה, נוסעים לאיזשהו מקום בעולם, שוכרים יאכטה ומפליגים לעשרה ימים כדי לנקות את הראש. בהפלגה של 2012, כשאני בן 52, ניהלנו שיחת נפש שעניינה היה מה נגיד לעצמנו בגיל 70, כשנסתכל אחורה על חיינו.
"התשובה שלי היתה לא טובה: שאני רודף אחרי הכסף, ולא עושה את מה שהלב והנפש רוצים וצריכים לעשות. שבעצם - אני לא במקום הטבעי והנכון. הייתי מרופד כלכלית באותה תקופה, עם כל המעטפת היפה של בכירים בהיי־טק. אבל הייתי לחלוטין לא שלם עם עצמי מבפנים לגבי מה שאני עושה. וידעתי, כשאסתכל בגיל 70 אחורה, שביזבזתי את חיי במקומות הלא נכונים".

מה היה הצעד הבא מבחינתך?
"למחרת חזרתי לארץ והגשתי מכתב התפטרות". 
לרגב עוד לא היה ברור מה הוא עתיד לעשות, מלבד העובדה שעיסוקו לא יהיה בהיי־טק. בגלל שמו המוכר בתעשייה הוא המשיך לקבל "הצעות מאוד מאוד מפתות" מ"הד האנטרס" למיניהם, "אבל לשמחתי, היה לי את הכוח לפסול אותן על הסף, ולא להגיע לראיונות שיפתו אותי להיכנס שוב למלכודת הדבש הזו".
רגב ידע שהמשיכה הטבעית שלו היא לעולם החינוך והטבע. בצעירותו, עד לסוף שנות ה־30 לחייו, הוא אפילו שימש במשך כמה שנים מורה, אך החליט לעזוב לתחום ההיי־טק כשראה שאינו יכול לפרנס את אשתו וארבעת ילדיו.
וכך, כשהוא מתחבט בנוגע להמשך דרכו, ניצל רגב את מצנח הזהב שקיבל מההיי־טק והחליט שהוא פותח משרד על חוף הים. "הודעתי לכל חבריי בלינקדאין ובפייסבוק שפרשתי מהיי־טק ושאני נמצא בחוף שדות ים בכל יום, ומי שרוצה - שיבוא לדבר. ואכן, בארבעת החודשים שישבתי שם, הגיעו אלי מאות אנשים מכל העולם, אפילו כאלה שלא הכרתי. זה היה מדהים".

מה למדת מהתקופה ההיא?
"כשאתה מדבר עם אחרים - אתה בעצם מדבר עם עצמך. ואז החלו להצטבר המון הזדמנויות. בחנתי אפשרות להתחיל מלמטה כמורה, אבל השכר היה מביש. גם אחרי 14 שנה בהיי־טק לא יכולתי לשבת בבית ולא לעבוד. ככל שאתה עולה ברמת החיים, כך גם גדלה רמת ההוצאות. יכולתי לשבת חצי שנה בים בלי לדאוג, אבל לא מעתה ועד הפנסיה. 
"פגשתי לא מעט אנשי חינוך, כולל מהעבר הרחוק שלי בתקופת בית הספר בקיבוץ. רונן בספר 'היינו העתיד' של יעל נאמן, זה אני", הוא מציין. 
"הבנתי שבבתי ספר יותר קטנים, שלא שייכים למשרד החינוך הפורמלי - דרגות החופש של המנהלים גבוהות יותר, ואפשר באמת לעסוק בחינוך ולהשפיע על חיי התלמידים. ככה זה נזרע אצלי. השיחות גרמו לי להבין שאני רוצה להגיע לניהול בית ספר, כנראה בית ספר מיוחד ומאתגר".
עוד לפני ששב לעולם החינוך, שימש רגב מנכ"ל אקו טיולי שטח במשך שנה וחצי, עד שהגיעה הצעה לנהל בית ספר לקשיים נפשיים מצד בית אקשטיין, הארגון שמוביל בארץ את תחום החינוך ומתן השירותים לאנשים עם צרכים מיוחדים. "התאהבתי אחרי שעה של ביקור בבית הספר", הוא מספר. 
 

תחנה אחרונה עבור הילדים

אז אחרי יותר מעשור בהיי־טק, ולאחר שניהל בקומברס ארבע חטיבות, קרוב ל־1,000 איש, לקוחות בכל העולם ותקציב של מאות מיליוני דולרים - החליט רגב לחזור לכור מחצבתו.
בשנה וחצי האחרונות הוא מנהל את בית אקשטיין רופין, שבו לומדים תלמידים מגיל 13 ועד גיל 21, הנעים על קשת רחבה של בעיות נפשיות, ולמעשה מאובחנים, לדבריו, "בכל פתולוגיה אפשרית בעולם הנפשי".
אלא שרגב אינו היחיד שהחליט על שינוי של 180 מעלות באמצע החיים, שטומן בחובו מעבר מקריירה מצליחה לתחום הספציפי של החינוך המיוחד. כך, למשל, אלי לוי (51) מכרכור שימש קצין בכיר בחיל האוויר, וזה חמש שנים מנהל את בית אקשטיין עציון פרדס חנה. לוי, למעשה, גם הקים את בית הספר, המונה כיום קרוב ל־120 תלמידים עם לקויות נפשיות בגילי 21-9.
"באחד מתפקידיי בצבא", הוא מספר, "שימשתי מפקד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפרספקטיבה של המורה, המחנך והמפקד. כבר אז הבנתי שזה המקום שלי - עשייה, שינוי, חינוך". 
לוי, שסבל שנים ארוכות מהפרעת קשב וריכוז, מספר שבאותה תקופה החליט לקרוא תיגר על מערכת המיון של חיל האוויר. "במיונים היה נהוג שלא לקבל את מי שקיבל ציון 2 או 3, אבל התעקשתי גם לקבל חלק מאלה שקיבלו ציונים נמוכים.
"בסוף החיילים האלה התקדמו, וחלקם הפכו עם השנים לקצינים. זה חידד אצלי את ההבנה שייעודי הוא דווקא בחינוך, להשפיע. הצבא הכשיר אותי להכיר אנשים מכל הסוגים, וכשהקמתי את בית הספר - לא חששתי ממה שיגיע". 
 

רכבת הרים

גם קרן בן אריה (34), ממושב גינתון, חיפשה את השינוי המיוחל. היא אמנם הגיעה מתחום קרוב לחינוך כששימשה קלינאית תקשורת במשך כשמונה שנים, אך גם היא השתוקקה למשמעות חדשה בחייה.
"בגיל 32 הייתי בחופשת הלידה השנייה שלי. חשבתי על כך שאני זקוקה לאתגר, והתחלתי לחפש אחריו", מספרת בן אריה. "נתקלתי במודעה סתמית שמחפשים מנהל למסגרת חינוך מיוחד. עוד לא ידעתי באיזה סוג אוכלוסייה מדובר, ולאיזה סוג של הרפתקה אני נכנסת, אבל עניתי למודעה, ובסוף יצאתי לדרך מופלאה ומדהימה".
בן אריה מנהלת כיום את בית אקשטיין רמת גן, שבו לומדים 53 תלמידים בגילי 17-7, כולם על הספקטרום האוטיסטי. "הקמתי עם הצוות שלי את בית הספר בשבועיים. רק כשהתחילה שנת הלימודים הבנתי את סדר הגודל של הדבר המדהים הזה, ולאיזה ארגון נכנסתי, עם אנשים מופלאים שבוחרים לעשות משהו טוב ואמיתי בחברה שלנו.
"אם האנשים שעובדים בחינוך המיוחד היו עובדים בחינוך הרגיל, אז מערכת החינוך והחברה בכלל - היו נראות אחרת. אלו אנשים מזן נדיר, שרואים את הטוב שבילד גם ברגעים הכי קשים. הם עושים ניסים ונפלאות. זו אהבה ללא תנאי".

למה דווקא חינוך מיוחד ולא חינוך רגיל?
קרן: "זה האתגר האמיתי שחיפשתי. גם בשירות הצבאי שלי כמ"מית של טירוניות תמיד חיכיתי למחזור הגיוס המאתגר, עם קב"א ופרופיל נמוכים - שם מצאתי את עצמי מתפקדת במיטבי, האתגר הזה כנראה מדבר אלי יותר. 
"בסוף יש משהו שונה באנשים שבוחרים בכל בוקר לקום ולעשות את העבודה הזו. משהו בערכים הבסיסיים של כבוד האדם ואהבתו - שמייחד אותי ואת האנשים שעובדים כאן. זו לא עבודה קלה, אבל היא באה ממקום טבעי מאוד - לראות את הילד ולאהוב אותו".
רונן: "אני מלא מזה שאני מציל חיים, בלי מירכאות. אלה ילדים שאני התחנה האחרונה שלהם, אם הם לא יהיו אצלי הם יהיו או ברחוב או בלי שום פתרון אחר. בזכות הצוות המדהים שיש בבית הספר תלמידים עוברים תהליכים מדהימים ומשמעותיים שמשנים את יכולתם להשתלב בחברה ולהצליח בחיים".
לדבריו, יש כנראה משהו באופי שלו שמתאים לרכבת ההרים הבלתי צפויה שמאפיינת את החינוך המיוחד: "בבית הספר יש עניין רב. אין פה יום אחד שדומה למשנהו ושמסתיים כמו שהוא תוכנן. בימים קשים אני שואל את עצמי אם זה היה צעד נכון, אבל מהר מאוד מגיעה התשובה החיובית".
אלי: "אני מרגיש שאני עושה שינוי. בראיון הקליטה אני שואל תלמידים מה החלום שלהם, והם עונים: 'למות'. זה מזעזע ומטלטל, ואתה חושב על זה בלילות. 'החלום' הזה נוצר כי אין באמת חלומות, ואף אחד לא חשף אותם לדברים אחרים.
"יש תלמידים שהתחילו עם משאלת המוות הזאת והיום כבר אומרים שהם רוצים להתגייס, למשל. אפשר לפתח אצלם חלומות ולהגשימם. זאת ההצלחה. אצלי הסיפוק הוא לא בציונים אלא לראות שינוי בהתנהגות ובתפיסה. לשמחתי, הצוות שלי רתום לכך, אנחנו מגיעים עם ברק בעיניים, זה הכרחי. אי אפשר לבוא עייף, עצבני או עצוב". 

מה שווה את כל המאמץ מבחינתכם?
קרן: "השמחות אצלנו הן שמחות קטנות, אנחנו חוגגים המון צעדים קטנים. כשילד לומד לקרוא בשמי למשל, זו חגיגה; הדברים הקטנים מאוד לא מובנים מאליהם בעבודה הזאת. כשילד מגיע לכיתה א', אני מסתכלת 15 שנה קדימה ורואה איך אני מביאה אותו לשילוב הטוב ביותר בחברה". 
רונן: "לראות פריחה של ילד שהגיע לחלוטין חסר אמונה בעצמו, חבוט ומצולק מעולם המבוגרים. יש לנו חבר'ה ביחידות קרביות המשרתים בצבא כאחד העם. חלק מההישגים שייכים לשהות בבית הספר, ובלעדיו הם היו במקום אחר. אני אמנם חוזר הביתה לא פעם על ארבע, אבל מלא מבפנים".
אלי: "תלמידים יכולים לקלל אותך, ואתה מבין שזו קריאה לעזרה. יש לנו מילון בבית הספר שמפרש את קללת התלמיד, שפעמים רבות משמעותה היא 'אני צריך עזרה'. כשתלמיד אומר לך 'תודה שהקשבת לי', זה עושה הכל. אתה חוזר הביתה מלא העצמה וכוח, שום דבר לא מעייף אותך.
"לתלמידים יש קושי כשהם מגיעים למסגרת שלנו, הם רוצים להיות כמו כולם והמונח 'חינוך מיוחד' הוא בעל קונוטציה שלילית. אבל פעמיים קשה להם: בפעם הראשונה כשהם מגיעים, ובפעם השנייה כשהם עוזבים, בבכי". 
לצד העובדה שרונן, קרן ואלי מנהלים את בתי הספר, שלושתם מקפידים ללמד, גם אם לא באופן רשמי, ולשמור על קשר ישיר עם התלמידים תוך הכנסת יוזמות חדשות.
כך, לדוגמה, אלי מלמד אזרחות, לצד שיחות חינוך שהוא עורך עם התלמידים; קרן מלמדת שפה וחשבון; ורונן עורך אסיפות שכבתיות שבהן נדונים ענייני בית הספר, ענייני דיומא ודילמות ערכיות. 
אצל אלי, למשל, לצד תלמידים שניגשים לבגרות ברמה של 5 יחידות בכל מקצוע, יש גם מגמת קונדיטוריה ומגמת סייבר, תחנת רדיו ואפילו מספרה כדי לתת להם כלים להשתלב בחברה.
לדבריו, "חלק מהתלמידים לא יכולים לשבת עשר דקות בכיתה, אז אנחנו מלמדים אותם בחצר". קרן מוסיפה ואומרת כי תלמידיה נחשפים למגוון רחב של פעילויות, מטיפול בבעלי חיים ועד לתיאטרון ובישול: "אם צריך, נצא עם ילד לפארק ונלמד אותו לרכוב על אופניים כדי שהמשפחה תוכל לטייל איתו בשבת. נלמד ילד לשחק בפלייסטיישן ובאקס בוקס, כי זה מה שיכול לשפר את איכות החיים בביתו. אנחנו רואים את הילד 24/7. זו שותפות אחרת".
אצל רונן מתגאים בפרויקט "ג'וב קלאב", שבמסגרתו הוקם בשטח בית הספר בית קפה שבו עובדים התלמידים והוא משמש למעשה סימולציה לחיים. "הם לומדים לכתוב קו"ח, להתראיין לעבודה ולעבוד בהיררכיות שונות", מספר רונן ומוסיף: "אני גם מוביל את בית הספר להרפתקה מעניינת שנקראת עולם המיינדפולנס (מדיטציית קשיבות; ר"פ). תלמידים עושים מדיטציה".
 

מקדשים את ההון האנושי

הפעילות המבורכת של שלושת המנהלים היא, כאמור, חלק מפעילותו הענפה של בית אקשטיין מקבוצת דנאל. ב־18 בתי ספר לחינוך מיוחד של הארגון לומדים יותר מ־2,000 תלמידים, ב־200 כיתות לחינוך מיוחד.
הארגון פועל יותר מ־30 שנה ומפעיל מסגרות בתחומי חינוך, דיור ותעסוקה, וכן מספק שירותים למגוון אוכלוסיות, ובהן לקויי למידה, אוכלוסיות הסובלות מקשיים רגשיים וכן אנשים על הרצף האוטיסטי ובעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. חזון הארגון הוא "לתמוך באנשים עם מוגבלויות, לשלבם בקהילה ובמשפחה - וכך לספק להם את התמיכה הרחבה ביותר ואת איכות החיים שלה הם שואפים".
בבית אקשטיין גם פיתחו כלים טכנולוגיים ייחודיים המאפשרים לצוות ולתלמיד למדוד את איכות החיים שלו. כמו כן, הם מובילים לתוכנית אישית שמטרתה שיפור באיכות החיים. 
אולם לצד הטכנולוגיה, הדבר שבו מתגאים יותר מכל בארגון הוא ההון האנושי שבו. לדבריו של מנהל חטיבת החינוך בבית אקשטיין, אודי ליפשיץ - "ההון האנושי של המנהלים הוא עוגן מרכזי בארגון. אנחנו בוחרים מנהלים לפי אישיותם, ומחפשים אדם שיוזם. אנחנו נותנים את החופש והפתיחות לחשוב מחוץ לקופסה, ולא רוצים מנהלים ממושמעים שיעשו בדיוק את מה שאנחנו מחפשים, אלא שיביאו את האישיות שלהם. 
"המנהלים שמגיעים אלינו מתחומים שונים מגיעים עם המון ניסיון חיים ותשוקה גדולה למקצוע. כאנשים שבאו ממערכות אחרות, הם יוצרים מודל אחר של מנהל. בשילוב עם ארגון מאוד פתוח ומאמין בלמידה אינסופית ובהתחדשות - אנחנו מרגישים שאנחנו גם תלמידים וגם מנהלים. אנחנו לא מקדשים שום אידיאולוגיה ובוחנים כל דבר לפי הסיטואציה. בדרך הזו אנו נותנים לתלמידים שלנו, המאוד מאתגרים בחלק מהמקרים, את התמיכה והליווי הכי נכונים", מסכם ליפשיץ. 
 
ובחזרה ליאכטה. שם הכל החל במובן מסוים, לפחות מבחינתו של רונן רגב. אם אתם סקרנים, את ההפלגה המסורתית הוא החליף בטיול קבוע באיסלנד, בין היתר בגלל שיקולים כלכליים. אלא שאת הסיפוק וקורת הרוח, כפי שכבר הבנתם, הוא מקבל על בסיס כמעט יומיומי מתלמידיו ומפעילותו בבית הספר. את המהות האמיתית הוא מצא על סיפונו של תחום אחר, משמעותי הרבה יותר, ומטלטל לא פחות.