נגישות

keyboard_navניווט בעזרת מקלדת


black_white

גווני שחור - לבן

color_reverse

צבעוניות הפוכה

readable_content

גופן קריא


font_big

גופן ענק

font_normal

גופן גדול

font_small

גופן רגיל (דיפולט)


סמן לבן גדול

סמן שחור גדול

הדגשת כותרות


reset_accessabilityביטול הנגישות


משלחת בית אקשטיין במסע לפולין

חזרה לארכיון כתבות

כמה ימים לפני הפסח, שבה משלחת של בית אקשטיין מביקור בן שבוע במחנות ההשמדה בפולין.
במשך שבעה ימים עמוסים ודחוסים – גם בתכנים, ובוודאי ברגשות – ביקרו 100 חברי המשלחת באתרים רבים השייכים למורשת היהודית ולמסע ההשמדה שהתחולל בפולין במלחמת העולם השנייה.
במשלחת השתתפו תלמידי כיתות י"א-י"ב מבתי הספר התיכוניים של בית אקשטיין, אליהם התלוו גם מספר דיירים ממסגרות הדיור של הארגון.
התלמידים שמעו, ראו וחוו על חיי היהודים בעיר קרקוב, בתי הכנסת והגטו שבמקום, מחנות ההשמדה אוושוויץ  ובירקנאוו, מחנות העבודה שבפלאשוב ומשרפות המוות שבמיידאנק, אתר ההנצחה המצמרר בטרבלינקה, וסיפורה של העיירה טיקוצ'ין עם בורות ההריגה של כל תושביה.
רגע מצמרר ומרגש במיוחד היה בטקס בו הדליקו התלמידים נרות זכרון והקריאו את שמם של קרובי משפחתם שנספו בשואה. על אף היותם של התלמידים דור שליש או רביעי לניצולים, קשה היה שלא לחוש בקדושת המוות המאפיינת את המקום, ולא להרגיש חלק ממנה.
בכל אחד ממחנות ההשמדה ערכו התלמידים מבתי הספר השונים טקס לזכר הניספים. הטקסים היו שונים זה מזה באופיים ובתוכנם, אך כולם היו מרגשים, עשויים בצורה מקצוענית ורהוטה להפליא, ומאד כבדו את המקום ואותנו כמשלחת.
בסופו של כל יום התאספו התלמידים לעבד את שחוו באותו יום, ובערב האחרון סיכמו את המסע כולו. אין ספק כי המסע הותיר בילדים מצבור עצום של רגשות, שהכילו את הכל – כעס, עצב, תסכול, אמונה וחוסר אמונה גם יחד, ובייחוד – מספר רב של שאלות שנותרו ללא מענה: האם באמת יכול להיות שדבר כזה אכן קרה? והיכן היה העולם כולו? ואיך לא נוצרה התנגדות? האם באמת קיים רוע כזה, שהוא פשוט רוע לשמו? ובייחוד – האם אנו יכולים להיות ערבים לכך שדבר כזה לא יחזור על עצמו? ומה מאותתים סימני הגזענות, ההסתה, ההקצנה, השנאה שנשמעים היום יותר ויותר – גם אצלנו בארץ?
שאלות קשות, לרבות מהן אין תשובות. אך תלמידינו, שהיו מדהימים בבגרותם במהלך המסע, דנו בהן בכובד ראש, הביעו דיעות, התווכחו בסובלנות, ואט אט גם נפתחו לספר ולשתף היכן מראות זוועה אלו פוגשים אותם באופן אישי. מי בסערת רגשות ובבכי גדול, מי באיפוק רב, מי בתחושה של התנצלות (שהתקבלה בלגיטימיות מלאה!) על כך שאינו מצליח להתחבר רגשית לפשע הבלתי נתפס – כל אחד ורגשותיו, איש איש ודרכו, וכלם קבלו את כלם, וכלם כבדו איש את רעהו.

אנשי צוות רבים הצטרפו למסע, שבהיעדר מוחלט של בעיות משמעת והתנהגות יכלו להתפנות להכלת התלמידים, הכוונה, עזרה לכל מי שהיה זקוק לכך.
גם הקור מקפיא העצמות ששרר בחלק מהימים הגביר את התחושה של הזוועות המפלצתיות שקרו אז, במלחמה ההיא.
בורכנו בצוות מדריכים משובח, שבעדינות ואיזון נכון בין כל מכלול החוויות הקשות, ידע ליצור מירקם של ידע ושל תחושות, אותו יקח כל תלמיד לעצמו לאורך זמן, ויעבד את הדברים בדרכו שלו.

שאלות רבות נשאלות בארץ בשנים האחרונות על עצם קיומן של משלחות אלו וההצדקה למסעות. נשאיר את התשובות לכך בידי הגורמים המוסמכים לקבל את ההחלטות. אולם אנו יודעים לאמר בוודאות, לאור המסע האחרון ואלו שקדמו לו, שכל עוד מדינת ישראל רואה בברכה קיומם של מסעות אלו – בית אקשטיין ימשיך בגאווה להוציא את תלמידיו במשלחת עצמאית משלו, כשברור לנו שבכל שנה נראה יותר ויותר משתתפים במסעות אלו, תלמידים ובוגרים כאחד.

צחי דותן, מנהל חטיבת משאבי אנוש